החלטה בתיק רע"פ 3883/13

1.             לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הנכבד מתאריך 1.5.2013 (בהרכב: כב' הנשיאה ד' ברלינר, וכב' השופטים: ג' קרא ו-מ' סוקולוב) ב-ע"פ 39568-01-13, שבגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו הנכבד מתאריך 2.7.2012 (כב' השופט ד' בארי) ב-ת"פ 17750-04-11 (להלן גם: בית משפט השלום), במסגרתו הורשע המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בשל הרשעתו זו, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (והתנאי הוא כי המבקש לא יעבור עבירה שמהותה אלימות כלפי גופו של אדם). כן הורה בית משפט השלום הנכבד למבקש לחתום על התחייבות על-סך 3,000 ש"ח, למשך שנתיים, להימנע מביצוע עבירות אלימות (כאשר משמעות הסירוב לחתום על התחייבות כאמור, הינה כי המבקש ירצה 6 ימי מאסר).

           להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.             בתאריך 11.4.2011 הוגש נגד המבקש כתב אישום בבית משפט השלום בתל אביב-יפו הנכבד. בכתב האישום נטען כי בתאריך 31.3.2009, בסביבות השעה 13:30, תקף המבקש את מר גנדי ליפשיץ, מי שעבד כמאבטח במשרד הרישוי בחולון (להלן: המתלונן, או המאבטח), לאחר שהאחרון מנע את כניסתו למקום וזאת מאחר ששעות קבלת הקהל הסתיימו. לפי הנטען עוד בכתב האישום, המבקש הדף את המאבטח, הרימו בשתי ידיו ונשכו בבטנו ובאצבעו, כך שנגרמה לו חבלה בבטנו. נוכח מעשים אלו, הואשם המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין.

3.             בתאריך 28.7.2012 הרשיע בית משפט השלום הנכבד את המבקש במיוחס לו בכתב האישום לאחר ניהול של הליך הוכחות. ההרשעה של המבקש הושתתה בעיקר על הודעתו של המבקש במשטרה (מתאריך 31.3.2009), שבגדרה הוא מסר, בין היתר, כי:

"בינתיים משרד הרישוי כבר נסגר בשעה 12:30 ורציתי לחזור להיכנס אחרי 20 שניות והמאבטח לא נתן לי. הוא עמד החזיק את הידית של הדלת ולא נתן לי להיכנס ואני מדבר איתו ניסיתי להיכנס בכח הוא דחף אותי והחל לתת לי אגרופים. ברגע שהוא נתן לי אגרופים אני תפסתי אותי בידיים שלי הרמתי אותו למעלה ונשכתי אותו בבטן...".

           הרשעת המבקש הושתתה גם על דו"ח הפעולה של השוטר יוסי בדסר, שהוגש בהסכמת הצדדים, ממנו עלה כי המבקש אמר למאבטח בתום התקרית המפורטת בכתב האישום, כי: "אני לא יודע איך זה יסתיים ואני מבקש ממך סליחה, התנהגתי כמו חיה". עם זאת בית משפט השלום הנכבד העיר בהכרעת-דינו, כי ראוי היה שהמשטרה תתפוס את צילומי האבטחה במקום (אם היו כאלה), או שלמצער תציין כי הזירה לא צולמה, ואולם מאחר שלא היתה מחלוקת כי המאבטח אכן הלם באגרופו במבקש - קבע בית משפט השלום הנכבד כי לא היה במחדל חקירה נטען זה, כדי לפגוע בהגנתו של המבקש. בתוך-כך דחה בית משפט השלום הנכבד את טענתו של המבקש כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית (במשמעותה בסעיף 34י לחוק העונשין), מאחר שהתרשם כי המבקש צפה שהתנגדותו לסגירת הדלת במכון הרישוי, עלולה להביא לתגובה תוקפנית מצד המאבטח, דהיינו שהתקיים פה החריג הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין.

4.             בתאריך 9.12.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש. כשיקולים לקולא, התחשב בית משפט השלום בעברו הנקי של המבקש, בזמן שחלף מאז שהמבקש ביצע את המעשים מושא כתב האישום (כ-3.5 שנים), ובכך שהמתלונן בעצמו נהג גם הוא באלימות כלפי המבקש. לבסוף גזר בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים המצוינים בפיסקה 1 שלעיל (תוך שהוא מציין כי המבקש לא שיתף פעולה עם שירות המבחן לצורך בחינת האפשרות של אי-הרשעתו).

5.             בתאריך 20.1.2013 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הנכבד ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום הנכבד. בתאריך 1.5.2013 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הנכבד את הערעור ואישר את פסק-דינו של בית משפט השלום, תוך שהוא מדגיש כי יש לשוות חומרה מיוחדת לכך שהנתקף הינו עובד  ציבור, ובשל כך אין בידו לקבל סיום אפשרי של ההליך ללא הרשעה, מה גם ששירות המבחן לא המליץ על כך.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש בבקשה

6.             המבקש מעלה בבקשה שבפני את הטענות הבאות:

           יש לקבל את בקשתו הנוכחית ולבטל את הרשעתו מ"שיקולי צדק כלליים" (בהם: היות המבקש אדם נורמטיבי, עברו הנקי של המבקש, ופרק הזמן הרב יחסית שחלף מאז קרות האירוע); קביעת בית המשפט המחוזי לפיה התנהגות המבקש, במהלכה נשך את בטנו של המתלונן היא קשה ואיננה סבירה - יש בה משום הרחבת חזית אסורה; לעניין מחדל החקירה הנ"ל, המבקש טוען - כי בהימצא סרטי האבטחה (שיתכן כי תיעדו את התקרית), אפשר שהמסקנה המרשיעה היתה נהפכת על-פיה. בהקשר זה מוסיף המבקש, כי אילו המתלונן היה נחקר כעד במהלך המשפט - תוצאת החקירה היתה נוטה בהכרח לטובת המבקש; המבקש חולק בבקשתו גם על הממצא העובדתי, שלפיו הוא השתמש באלימות כשניסה להיכנס למשרד הרישוי בחולון.

           במישור של אופן הפעלת שיקול הדעת על-ידי הערכאות הקודמות הנכבדות -המבקש טוען כי אופן ישומו של סעיף 34י לחוק העונשין על ידן היה שגוי וזאת מאחר שהמבקש סבר כי די היה בכך שהמאבטח היה הודף אותו מן הדלת במשרד הרישוי ולפיכך החריג שבסיפא לסעיף - איננו מתקיים כאן; בית משפט השלום הנכבד שגה בכך שלא קבע כי מתקיימים כאן היסודות של הגנה מן הצדק (בטענה של אכיפה בררנית); כן גורס המבקש כי היה מקום לקבל במכלול את טענתו כי מדובר היה "בזוטי דברים", וכי הערכאות הנכבדות קמא לא התיחסו  לנסיבות המקלות, שלפיהן לא הוא היה היוזם של האירוע ולעובדה כי ההתרחשות היתה מעידה חד-פעמית מצדו.

           באשר לגזר הדין - המבקש טוען כי ראוי היה לבטל את הרשעתו וכתמיכה בטענתו זו, הוא מפנה לפסיקה במקרים הדומים, לשיטתו, לנסיבות המקרה דנן, שבהם בתי המשפט הסתפקו באי-הרשעה.

דיון והכרעה

7.             לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הנימוקים לכך יובאו מיד בסמוך.

8.             הלכה ידועה היא כי בית משפט זה יעניק רשות ערעור לדיון "בגלגול שלישי" במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך (עיינו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)), או במקרים המגלים אי-צדק, או חשש מפני עיוות-דין (עיינו: רע"פ 2222/13 חיחיאשווילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013); רע"פ 2258/13 מאירוב נ' מדינת ישראל(30.4.2013)).

9.             עיקר טענותיו של המבקש בבקשה, מופנות כנגד ממצאים שבעובדה וכנגד עניינים שהם בשיקול הדעת של הערכאה המבררת ושל ערכאת הערעור, בצד השגות על דרך הפעלת הדין בעניינו. התערבות בממצאים שבעובדה תיעשה אך ורק במקרים חריגים ביותר, במיוחד מקום שבו הטענות במישור זה כבר התבררו בפני שתי ערכאות שיפוטיות (עיינו: ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012); רע"פ 9273/12 לגו נ' מדינת ישראל (26.12.2012)). בנסיבות הבקשה שבכאן, מקובלת עלי הקביעה של הערכאות הקודמות הנכבדות כי ניתן לבסס את הרשעת המבקש על הודעתו במשטרה ועל התרשמות הערכאות הקודמות הנכבדות מהאופי האלים של מעשיו. עוד אציין, כי גם את טענת המבקש בדבר קיומם של מחדלי החקירה הנטענים - אין בידי לקבל וזאת משום שאין בתיקונם כדי להועיל למבקש, כפי שפסקו שתי הערכאות הקודמות הנכבדות. כן אוסיף כי אין מקום גם לטענת המבקש, שבית המשפט המחוזי הנכבד הרחיב כביכול את חזית המחלוקת בחלק מהסוגיות (עיינו בהקשר זה גם: רע"פ 229/12 צבי כהן נ' מדינת ישראל, בפיסקה 16 (16.10.2012)), מה גם שהקביעות ביחס לאי-תחולתו של סעיף 34י לחוק העונשין, בהתיחס לנסיבות המקרה, נראות מבוססות עובדתית ומשפטית. לפיכך, ובשים לב לעובדה שההשגות, ככלל, אינן חורגות מעניינו הפרטני של המבקש - הרי שאין בנימוקי הבקשה כדי להצדיק מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי".